הילדים הם הנפגעים המידיים מקיומם של הליכי גירושין תלויים ועומדים, בבית המשפט לענייני משפחה ו/או בבית הדין הרבני. בעיניי אין בכך כל ספק. אין הדבר מלמד שלא ניתן להתגרש או להיפרד באופן מושכל, ללא הליכים משפטיים ותוך דאגה לטובת הקטינים. ההיפך הוא הנכון; הנזקים שצפויים לילדים בעקבות ניהול הליכי גירושין חייבים לדרבן כל הורה, ואת שני ההורים גם יחד, להימנע ככל שניתן מפתיחת הליכים משפטיים האחד כנגד השני. פתיחת הליכים משפטיים, בעיקר בעניינים הקשורים בילדים, משמעותה עירוב יתר של הילדים בסכסוך בכלל ובהליך המשפטי בפרט, עירוב אשר פעמים רבות אין בו צורך של ממש, כשם שפעמים רבות אין צורך של ממש בפתיחת הליכים המשפטיים מלכתחילה.
מידת מעורבות או עירוב הילדים בהליכי גירושין או בסכסוך הזוגי היא סוגיה בה פועלים כוחות מנוגדים, ומידת המעורבות הראויה לעולם תהיה תלויה בנסיבות כל מקרה לגופו; כל ילד וכל הורה לגופו. מחד גיסא, עירוב הילדים בסכסוך בין ההורים הוא מתכונת לפגיעה ודאית בילדים, ואין צורך להכביר במילים או להיות בעל השכלה משפטית על מנת להבין זאת. ילדים החוזים בטונים העולים בין ההורים, או חלילה יותר מכך - יפגעו. חלקם יותר וחלקם פחות, אך הפגיעה ודאית (ולא בלתי ניתנת לטיפול). מאידך גיסא, וככל שהילדים גדלים, תהיה זו טעות לחשוב שילדים אינם מודעים, או לפחות אינם מרגישים שמשהו "קורה" בבית, ולא משנה עד כמה ההורים מנהלים את הסכסוך באופן סולידי ודיסקרטי.
הפער בין דברי הילד, רצון הילד וטובת הילד
לילדים, כמו ילדים, יש המון מה לומר על הרבה דברים. אם לדייק, ילדים לרוב יודעים מה הם רוצים, אך לא תמיד יודעים מהי טובתם, וזהו לב העניין - כיצד לאזן בין רצון הילדים לבין טובתם, ועד כמה לתת משקל, אם בכלל לרצונם.
כפי שניתן להבין, התחום השולט בשדה זה הוא הפסיכולוגיה של ילדים ונוער. אסור להתפתות ולחשוב כי דווקא בית המשפט הוא שיודע טוב יותר מה טוב לילדיכם. ההורים הם שצריכים לשמור מכל משמר שהסכסוך ביניהם יפגע בילדים כמה שפחות, וגם לוודא כי הפגיעה בילדים תזכה להתייחסות ומענה מצד ההורים, ואם יש צורך אז גם מצד אנשי מקצוע. במקרה בו ההורים אינם מצליחים להגיע להסכמות, או לא מנסים להגיע להסכמות, עלולה ההכרעה לעבור לזירה המשפטית. אעיר כי אמנם הדברים נאמרים בלשון רבים, אך לרוב אחד הצדדים הוא שפונה להליך שיפוטי. הצד השני עלול להיגרר להליך בעל-כורחו.
מעורבות הילדים אם כן, יכולה להיות מינימלית ותלויה בהסכמות אליהן הגיעו ההורים, ומנגד ואם יפתחו הליכים משפטיים, מידת מעורבות הילדים עלולה לצאת משליטת ההורים. לדעתם של הילדים אין אמנם כדי לתרום לפתרון או הכרעה בענייני רכוש או ממון, אך ניתן לומר כי בהחלט יש משמעות, גם משמעות משפטית, למחשבותיו ורצונותיו של ילד בהקשר לשאלה של משמורת, הסדרי ראיה, זהות בית הספר וכו' - ככל שהילד מעוניין להביע דעתו, ואף מסוגל להביע את דעתו.
כאמור, הכוחות הפועלים הם מנוגדים; לעיתים ילד ירצה להיות יותר עם הורה אחד על פני השני, יותר שעות או יותר ימים; לא תמיד הוא ידע מדוע. לעיתים הוא יצדד בצד אחד כלפי הצד השני - אם מתוך חשש, צורך לרצות, צורך להגן, או לחילופין מתוך הזדהות עם אחד ההורים. אין חולק, כי מי שיבקש לשמוע את דברי הקטינים ורצונם, צריך להיות מודע לפער בין מה שהילד אומר, לבין מה שרוצה באמת, לבין מהי טובתו.
תסקיר שירותי הרווחה
במידה ומוגשת לבית המשפט תובענה שעניינה משמורת או הסדרי ראיה, וכן כל הליך שנוגע לילד וטובתו, כמו למשל זהות המוסד החינוכי, זרם החינוך, מרכז חייו, מקום מגוריו וכדומה, בית המשפט יבקש לקבל לידיו תסקיר מטעם שירותי הרווחה במקום מגורי הילד. את שירותי הרווחה בכל רשות מקומית מאיישים בין השאר פקידי סעד לסדרי דין, שהם אמונים על עריכה והגשה של תסקירים במסגרת הליכים משפטיים. במרבית המקרים, וכל עוד אין צורך בהחלטה דחופה, בית המשפט לענייני משפחה, וגם בית הדין הרבני, לא "יזוזו" לפני שיונח על שולחנם תסקיר מטעם פקיד סעד לסדרי דין.
במילים אחרות, החלטה של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני על עריכת תסקיר היא ברירת המחדל, וכמעט אוטומטית. אציין כי במידה ותביעה לעניין משמורת או הסדרי ראיה מוגשת בד בבד עם תביעות אחרות, בעניין מזונות או רכוש למשל, בית המשפט לענייני משפחה ייטה קודם כל להפנות את הצדדים לגישור, לפני כל פעולה אחרת, לרבות עריכת תסקיר – בכפוף לכך שאין על הפרק סוגיה דחופה כאמור.
וזאת יש לזכור: פניה להליכים משפטיים בענייני משמורת, הסדרי ראיה, חינוך וכדומה, מזמינה מעורבות כמעט אוטומטית של שירותי הרווחה. מיותר לייחס לשירותי הרווחה ולפקיד סעד לסדרי דין כוונות זדון. בתיקי גירושין, פעמים רבות, מידי, פקידי סעד לסדרי דין נדרשים להמליץ, או מוסמכים להחליט בעצמם, בסוגיות בנאליות וטריוויאליות כמו שעות איסוף או מקום איסוף הילדים, או אופן החלוקה של זמני השהייה עם ההורים - סוגיות אשר אין כל סיבה ששני הורים בוגרים מיושבים בדעתם לא יסכימו לגביהן בעצמם.
השתתפות הילדים בעריכת תסקיר שירותי הרווחה
ההנחיות של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני לפקידי סעד לסדרי דין בנוגע לתסקיר המבוקש, משתנות ממקרה למקרה. אלה יכולות להיות הנחיות כלליות לקבלת רקע כללי על המשפחה וכל אחד מההורים, תמצית הגורמים לסכסוך, כמו גם הכרות כללית עם הילד או הילדים. לעיתים ינחה בית המשפט את פקיד הסעד לברר סוגיה ספציפית יותר כגון השוואה בין התנאים להם זוכה הילד בבית אחד ההורים לעומת ביתו של ההורה השני, או למשל מעקב אחרי ביצוע הסדרי ראיה. לצורך כך, ובהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו, פקידי הסעד יפגשו עם ההורים, אך גם עם הילדים. לעיתים פקידי הסעד יפגשו עם הילדים שלא בנוכחות ההורים. כמו כן, פקידי הסעד יקבלו מידע על הילד מהמוסד החינוכי; המחנכות, הגננות, יועצי בית הספר וכדומה.
גם בהקשר זה חשוב להזכיר ולזכור במה דברים אמורים; אדם זר לכם ולילדים שלא אתם בחרתם, ישוחח עם הילד על הוריו, על רגשותיו ורצונותיו. לרוב נעשה הדבר ברגישות ומקצועיות. כאמור, אין לייחס זדון לפקידי הסעד אשר כוונתם טובה ברוב המכריע של המקרים. במקרים רבים גם מדובר באקט נחוץ ומחויב המציאות. אך במקרים רבים זה לא המצב כלל. פעמים רבות מדובר בחשיפה מיותרת לכל בני המשפחה. לעיתים קשה לקבל בהבנה ושוויון נפש את העובדה כי פקיד סעד מתיימר להכיר אתכם ואת ילדיכם על סמך הכרות לא עמוקה במיוחד - ואף מעלה את הדברים על הכתב ומגישם לבית המשפט. חשיפה זו היא אחת הסיבות המרכזיות בגינן יש להימנע ככל שניתן מפתיחת הליכים משפטיים שאין בהם צורך.
לעיתים הסוגיה שעולה מלפני בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, חורגת מתחום המומחיות והסמכות של שירותי הרווחה, ובית המשפט ימנה מיוזמתו או לבקשת אחד הצדדים מומחה מטעם בית המשפט מתחום פסיכולוגיית ילדים ונוער. לעיתים אחד הצדדים יבקש להגיש לבית המשפט חוות דעת של מומחה מטעמו. במקרה הרגיל, המומחה ייפגש עם הילד או הילדים, ויחווה דעתו המקצועית, כיצד בנסיבות המקרה הספציפי תוגשם טובת הילד.
שימוש לרעה בהליכים הנוגעים לילדים
למרבה הצער, ניתן לחזות גם במקרים של שימוש לרעה בטובתו של הילד לשם צבירת הישגים בהליך המשפטי. לשם הדוגמא, בשנים האחרונות הורים לילדים עושים במסגרת הליכים משפטיים שימוש גובר והולך בטענות המייחסות לילד "צרכים מיוחדים". אין חולק כי קיימים ילדים בעלי צרכים מיוחדים, וכיום המודעות לכך גברה. ככל שאין הסכמה בין ההורים, על בית המשפט לתת את הדעת על צרכים מיוחדים אלה ועל ההתמודדות עמם. ילד בעל צרכים מיוחדים אכן דורש מאמצים מיוחדים מן ההורים. במידה ואחד ההורים איננו נוטל חלק במאמץ זה, יש צורך ממשי בהליך שיפוטי. מאידך גיסא, בשנים האחרונות חזיתי בקלות היתר בה הורים "מתייגים" ילדים לשם הישגים משפטיים. וכך, עקשנות בריאה של ילד הופכת ל"בעיית התנהגות" או "קשיי הסתגלות", ושעמום וחוסר גירוי הופכים ל"הפרעת קשב וריכוז".
טענה של הורה לקיומם של צרכים מיוחדים, צריכה, ובצדק, להתברר על ידי בית המשפט. משמעות הדבר היא, שוב, מינוי מומחה או הפניית הקטין לאבחונים דידקטיים ו/או נוירולוגיים. פעמים רבות יש בכך צורך, והליך משפטי יכול להוות שעת כושר לבירור מקצועי של קשיים עמם מתמודד הילד. אך גם לעניין זה יש לזכור; אין להעלות טענה לצרכים מיוחדים כלאחד יד. ככל שהורה יתעקש לעמוד על טענה זו, משמעות הדבר היא מינוי מומחה ועירוב הילד בהליך בעל-כורחו (לרבות הוצאה כספית בלתי מבוטלת). שעה שהדבר נעשה שלא לצורך או לשם צבירת הישגים, אזי יש לכך מחיר אותו משלם הילד.
שמיעת הילד על ידי שופט
הדין בישראל מכיר באפשרות של שמיעת הילד שעניינו נדון בבית המשפט, על ידי השופט/ת היושב/ת בדין. ואכן בתי המשפט עושים כך לעיתים בתיקים בהם עולות שאלות של משמורת, הסדרי ראיה, מעבר מגורים, מעבר מוסד חינוך וכדומה - שאלות בהן לדעתו של הילד יכולה להיות משמעות. כך בתנאי שהילד בוגר דיו ומסוגל להביע דעתו.
למעשה, הדין הישראלי הכיר בזכותו של הילד להשמיע את טענותיו ורצונו בהליכים משפטיים הנוגעים לו, כחלק מזכויותיו האוניברסליות, היסודיות. זכות זו עוגנה באמנה בדבר זכויות הילד, אשר אושרה על ידי עצרת האו"ם בשנת 1989, אומצה על ידי מדינת ישראל מכוח אשרורה במליאת הכנסת, ונכנסה לתוקף בנובמבר 1991. כך הפכה האמנה לחלק מספר החוקים הישראלי.
חשוב להוסיף כי בעקבות חקיקה זו הוקמה ועדת כבוד השופטת סביונה רוטלוי לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה. ואכן, ובין השאר בעקבות מסקנות הועדה, בשנת 2012 נכנס לתוקף התיקון לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר הסדיר בחוק את סוגיית שמיעת הילד על ידי שופט (עיינו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, תקנות 258לג'1 – 258לג'12). התנאי המוקדם לשמיעת הילד על ידי שופט הוא באופן מובן בגרותו של הילד ויכולתו להביע דעתו.
מאיזה גיל ישמע ילד על ידי שופט
אציין כי עוד קודם לתיקון התקנות, בתי המשפט הכירו בזכותו של הילד להישמע בעניינים הנוגעים לגורלו. ועדת רוטלוי ראתה לנכון לציין את גיל 12 כגיל בו יכול ילד להביע את דעתו כשם שיכול בגיל זה "להצביע ברגליו" ולסרב לגור או לשהות עם אחד מהוריו או לחילופין לסרב ללכת לבית ספר בו איננו מעוניין ללמוד. בתי המשפט לא קבעו מסמרות בנוגע לגיל מינימום הדרוש מילד כדי להישמע על ידי בית המשפט, שכן בגרותו המנטלית של הילד היא גורם מכריע. יחד עם זאת נקבע כי גם קטין בגיל 10 הנו בוגר דיו על מנת להישמע (חפשו את פסק דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין בתיק בע"מ 10480/05 פלונית נ' פלוני; עמדה דומה הובעה בפסיקה עוד בשנות ה – 80 של מאה הקודמת – חפשו את פסק דינה של כבוד השופטת בן-עתו בתיק ע"א 352/80 צוקרמן נ' צוקרמן).
התקנות החדשות הלכו אם כן כברת דרך נוספת, והעמידו את גיל המינימום על גיל 6.
אופן שמיעת הילד על ידי שופט
בתקנות נקבעו כאמור הכללים לשמיעת ילד על ידי שופט, אשר מותירים לבית המשפט שיקול דעת רחב.
לעניין גיל המינימום של הילד, זה נקבע על גיל 6 כאמור. יחד עם זאת מוסמך בית המשפט לענייני משפחה לשמוע ילד צעיר יותר אם מצא לנכון, למשל במקרה בו לילד יש אחים גדולים אשר גם הם הוזמנו להשמיע עמדתם.
נקבע עוד כי השופט ישוחח עם הילד ללא נוכחות הוריו או עורכי הדין של הצדדים, והשיחה תיערך בדרך כלל בלשכתו של השופט ולא באולם בית המשפט, מטעמים מובנים של יצירת סביבה בלתי מאיימת ככל שניתן. בית המשפט כן רשאי לצרף לשיחה עובד מיחידת הסיוע או בעל מקצוע אחר. כמו כן, על כל ילד להישמע ככל הניתן בנפרד מאחיו. כאמור לעיל, לבית המשפט שיקול דעת רחב לחרוג מהוראות אלה.
על בית המשפט לערוך תרשומת של השיחה עם הילד. תרשומת זו, וכל תוכן מדבריו של הילד ישמרו בכספת בית המשפט "ויהיו חסויים מפני כל אדם" (למעט ערכאת הערעור). ניתן לראות כי המחוקק, בתבונה רבה, ראה חשיבות רבה בחיסיון דברי הילד מפני העולם החיצון. בהתאם לכך, ומעבר לחיסיון האמור, נקבע בתקנות כי אסור לבית המשפט לפרסם את דברי הילד גם בהחלטתו או בפסק דינו – אלא אם כן הילד הסכים לכך והדבר מתיישב עם טובתו.
לסיכום אם כן, לבית המשפט לענייני משפחה ניתנה סמכות רחבה ביותר לשמיעת ילדים, ואף שיקול דעת רחב לעשות שימוש בסמכות זו לטובתם של ילדים. לטעמי האישית בית המשפט עושה שימוש מועט מידי בסמכות זו. במקרים שכבר הגיעו להכרעתו של בית המשפט, בהם מדובר בילדים בוגרים דיים, שמיעתם של ידי בית המשפט והתרשמות השופט/ת מהילדים באופן ישיר וללא תיווך ההורים ועורכי הדין, יכולה לשים קץ להליכים ארוכים, מורכבים ומזיקים, במסגרתם יוגשו חוות דעת וחוות דעת סותרות, ויתקיים דיון הוכחות ארוך ורב יצרים. לעיתים שיחה נעימה ודיסקרטית עם הילדים, הנעשית באופן מושכל וברוב רגישות, יכולה לתרום להחלטה מושכלת, הגיונית וברת ביצוע.
עורך דין אודי בוזמן
